לא נעים 10/7/2011

אתמול היה יום ההולדת של ירדן - האחיין שלי שחי כאן לפני 13 שנה ונמצא במחיצתנו במשך 4 שנים. ירדן עבר הרבה בחייו הקצרים. גם הוריו וגם אחותו עברו המון באותו זמן של המחלה שלו. כולנו למדנו המון. בי התפתחה התחושה שאהבה היא החשובה מכל ושהחיים הם דינמיים ומשתנים כל הזמן. הבנתי שאני צריכה לקחת אחריות על האושר שלי ושחשוב לי מאד למצוא אהבה בכל מיני צורות וכיוונים.
ככה נהייתי מטפלת לצד הקריירה שלי כאמנית.

תוך כדי המחלה של אמא, אני עוברת פרידה משיניי הקדמיות.
כואב.
ישר בפנים.
אין לאן לברוח.
אני חייבת להשלים עם זה ואי אפשר לבכות לאמא.
אני כבר לא בן אדם שמסתתר וגם לא כזו שתפסיק לחייך ולצחוק.
אז הנה הן:
בינתיים, שיניי הזמניות, המשונות, הלא תואמות, הלא שלי, הלא יפות.
הגוף הזה שמתפורר.
לכולם.
גם לי.

שכבתי בכיסא אצל רופאת השיניים והרגשתי שאני מתמלאת בעצבות וכאב שלא אפשרתי לעצמי לחוש קודם. עד עכשיו הרגשתי פחד וכעס אבל עם כל שיוף חשתי איך אני מעתיקה את הכאב ואת הפחד אל המקום הזה - אל הפה.
המקום בו הכל מתרחש ובא לידי ביטוי.
האגרסיה מנוטרלת, כי אסור לנגוס.
אין לי ברירה אלא להתמודד עם משהו רך ושביר יותר בתוכי וגם להזין עצמי בצורה כזו עכשיו.
אני חשה שכל שן היא משיכה אחרונה בחבל הטבור המחובר ביני לבינה.
אני מרגישה שזה סמל לכל מה שהחזקתי כמסכה ומגן
ושאיפשר לי לדמיין קשר הדוק ואינסופי.
עכשיו אני מוזמנת להעביר את החבל לשקע של היקום.
אני מודה שאני חשה רק עירומה, מכוערת, מאבדת, משנה צורה וחבושה -
כך אני חשה לעת עתה.

The magic button — Make Everything OK

The magic button — Make Everything OK

What The Doctor Said / Raymond Carver 30.6

לילה לבן בתל אביב.
נוסעות לראות כמה תערוכות
אולי נקרא את חלומה של אן בתערוכה "לוחות שבתאי" של ענת מיכאליס לוי בגלריית הקיבוץ.
זו תערוכה המכניסה לסוג של פולחן ומסלול בראשה של האמנית הייחודית רק לה.
רישומיה מופלאים והמיצב, המיצג והציורים יחד מכניסים את הצופה לתוך עולמות מקבילים.

...ו אחד הגדולים של קארבר

What The Doctor Said / Raymond Carver

He said it doesn't look good

he said it looks bad in fact real bad

he said I counted thirty-two of them on one lung before

I quit counting them

I said I'm glad I wouldn't want to know

about any more being there than that

he said are you a religious man do you kneel down

in forest groves and let yourself ask for help

when you come to a waterfall

mist blowing against your face and arms

do you stop and ask for understanding at those moments

I said not yet but I intend to start today

he said I'm real sorry he said

I wish I had some other kind of news to give you

I said Amen and he said something else

I didn't catch and not knowing what else to do

and not wanting him to have to repeat it

and me to have to fully digest it

I just looked at him

for a minute and he looked back it was then

I jumped up and shook hands with this man who'd just given me

something no one else on earth had ever given me

I may have even thanked him habit being so strong

כשהלכנו על הירח 5/5/2011

י.: "מה קרה כשהלכנו על הירח?"
מ.: "אני מודה - לא קרה המון. אוי! סליחה, זה היה אצל מישהו אחר.
התערוכה ממשיכה עד ה 21.5. עוד לא ראיתי משהו כתוב עליה אבל כן הגיעו הרבה מאד אנשים שיצרו קשר ואמרו שיש לזה אפקט חזק. אני חייבת בשבוע הבא לחזור לסטודיו. אני מודה שאני חצי מחכה שיבוא המישהו הזה שירים לי טלפון ויגיד לי "מרגו, ראיתי את התערוכה שלך. היא כל כך טובה שאני רוצה שתהיי אצלי בגלריה". גלריה במקום מרכזי כמובן. אני חושבת שהגיע הזמן שלי לחשיפה גדולה. אני מרגישה שמגיע לי ושהעבודה שלי ראויה".

מ.:"מה קרה כשהלכנו על הירח?"
י.: "יש לי היום יומולדת!"
מ.: "מזל טוב ! יא, איזה כיף! ניסיתי להכין לך את עוגת יום ההולדת שאמא שלך היתה מכינה לך בילדות אבל מכיוון שניסיתי לתקשר את המתכון, זה נראה כאילו מישהו ללא גוף הכין אותה" .

כשהלכנו על הירח 10/4/2011

מ.: "מה קרה כשהלכנו על ירח?"
י.: "היתה אתמול הפתיחה של התערוכה!
י.: "מה קרה כהלכנו על הירח?"
מ.: "גלעד קנה לי דוב חום מחנות היד שניה ממול לגלריה וקבלתי בלילה מייל מדרורה וייצמן, שהיא ובעלה שמעון היו בפתיחה גם הפעם. שמעון שלח לי תמונות שוות שצילם ודרורה כתבה לי מייל מרגש.

כשהלכנו על הירח 4/4/2011

י.: "מה קרה כשהלכנו על הירח?"
מ.: "עד לפני שנה גרנו בדירה בעיר במרכז הארץ. חיינו באותה דירה שש שנים. אני גרתי שם לבד שלוש שנים קודם. זה היה הזמן הכי ארוך שחייתי במקום אחד וחשנו שהגיע הזמן לזוז. לא נקשרתי לעיר. מאז הילדות, נעתי ממקום למקום. בד בבד עם ציורי האפייה הראשונים הצהרנו שאנחנו מוכנות לשינוי. כל הסימנים הראו את עצמם. חשבנו והתלבטנו, התווכחנו והסקנו שאנחנו רוצות לעבור לבית קרקע עם גינה ושיש צורך בסטודיו שיאפשר לי עבודה יותר נוחה. התחלנו בחיפושים אבל שום דבר לא התאים. בצהרי יום שבת באמצע חודש אפריל התבהר לנו משיחת טלפון מבהילה, שהשינו י שמגיע הוא לא כזה שמתכננים לאט ובקפידה. השינוי היה פתאומי, כואב ודרש אומץ לב ופתיחות גדולה. עברנו לקיבוץ עברון, לקהילת ילדותך אותה עזבת לפני יותר מעשר שנים. עברנו לבית קטן עם גינה וסטודיו קרוב לשדות, בתוך הנוף של הגליל המערבי. תחושת הזרות המוכרת לי כל כך באה לידי ביטוי באופן שונה הפעם. אותה תחושה מתקיימת בתוך מקום שהיה עבורך פעם בית, עם היסטוריה ושכבות של משמעות שלא ניתן להתעלם מקיומן. הכול השתנה תוך ימים, שבועות וחודשים קצרים. תוך פחות משנה חווינו אובדנים מפתיעים וכואבים. עברתי את התקופה במעורבות גדולה לצד ניסיונות ליצור מבט מרחוק על המצב. בשנה הזאת נולדו הציורים בזה אחר זה ולאט לאט נרקם סיפור הולדתם של חיינו בנופים החדשים וסיפורו של "שינוי" שיצר וממשיך ליצור תנועה לכל הכיוונים." 

כשהלכנו על הירח 29/3/2011

י.: "מה קרה כשהלכנו על הירח?"

מ. " קרה לי משהו ממש מפחיד בדרך לעבודה. פרא אדם אחד עקב אחרי וניסה להוריד אותי מהכביש היום. זה מימין לנהג פתח חלון והראה לי משהו, כאילו תעודת שוטר אבל זה נראה כמו כרטיס גירוד של חישגד. אני יודעת איך נראה כרטיס חישגד, כי ציירתי מלא כאלה. הוא צועק לי מהחלון "תרדי לשוליים, תרדי לשוליים!". ברור שלא ירדתי לשוליים!

הייתי כל כך מבוהלת ששכחתי את המספר של המשטרה והידיים רעדו מידיי מכדי שאתקשר אליך. אבל זה לא נגמר בזה. אחר כך קרה הקטע הביזארי עם הספרית. אבל זה סיפור לבלוג אחר".

י.: "אמרתי לך לא לעשות תנועות ידיים לאנשים ברכבים. משוגעים פה. עוד יוציאו אקדח וירו בך. אל תעשי את זה שוב."

מ.: "טוב."

מ.: "מה קרה כשהלכנו על הירח?"

י.: "מעניין שהתחלת את הבלוג בכתיבה מטאפורית וככל שעובר הזמן, את נוחתת."

מ.: "כוח המשיכה של כדור הארץ חזק משל הירח."